החלטה בתיק רע"ב 6263/05

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (הנשיא (בפועל) מ' בן דוד, סגן הנשיא נ' ממן ו- א' אברהם), אשר דחה את עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים מכוח חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: הועדה), שלא לאפשר לו שחרור על-תנאי.

2.        המבקש הוא אסיר המרצה עונש מאסר בן 14 שנים בגין עבירות אינוס, מעשה סדום, מעשה מגונה, התעללות בקטין חסר ישע, סחיטה ואיומים, שבוצעו משך תקופה של 4 שנים בביתה הקטינה של מי שהייתה חברתו לחיים, מאז היות הקטינה בת 8. המבקש פנה לועדה בבקשה לשחרור על-תנאי לאחר שריצה יותר משני שליש מתקופת המאסר שנגזרה עליו. הועדה דחתה את בקשתו תוך שהיא מעדיפה את חוות הדעת של הועדה לגילוי עריות ואת המסקנה של המרכז הרפואי לבריאות הנפש (מב"ן) לענין מסוכנותו של המבקש, על פני חוות הדעת הפרטיות שהומצאו. הועדה קבעה כי "[המבקש] איננו ראוי בשלב זה לשחרור מוקדם ושחרור מוקדם שלו עלול לסכן את שלום הציבור ואת שלום הקורבנות". עתירתו לבית המשפט לעניינים מנהליים נגד החלטת הועדה נדחתה, כאמור, תוך שנקבע:

"מתוך עיון בהחלטת ועדת השחרורים עולה כי היא בחנה את עמדות והמלצות המומחים הפרטיים אך החליטה לאמץ מטעמים עניניים את המלצות מב"ן והועדה לגילוי עריות ואין אנו רואים בכך כל פסול. הליך מעין זה שמתנהל עתה בפנינו, אינו הליך ערעורי רגיל ותכליתו העברת ביקורת 'בג"צית' על החלטתה של הרשות המינהלית, וועדת השחרורים לצורך העניין, היא אכן כזו. באספקלריה זו ברי שאין כל מקום להתערבותנו גם שעה שאנו זוכרים ויודעים כי עמדתם של מב"ן והועדה לגילוי עריות אינה חזות הכל. יתרה מזו. בעניננו אנו יכולים להוסיף ולקבוע כי גם אם היינו נדרשים לבדיקת ענינו של [המבקש] מראשיתו ומפעילים את שיקול דעתנו אנו, לא יכולים היינו להגיע למסקנה אחרת"

3.        בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי אינו ראוי לשחרור מוקדם וכי לא ייחס את המשקל הראוי לחוות הדעת הפרטיות שהומצאו. עוד טוען המבקש כי מזה שנתיים יוצא הוא לחופשות, נוטל חלק בהליך טיפולי מוצלח ועובד במסגרת ריצוי המאסר ואלה מעידים על רצונו ועל סיכויי שיקומו. לטענתו, ועדת השחרורים לא הביאה בחשבון את סיכויי שיקומו הגבוהים ולכן יש להתערב בהחלטתה.

4.        חרף ניסיונו של המבקש להראות אחרת הבקשה אינה מעוררת כל בעיה משפטית בעלת חשיבות כללית המצדיקה מתן רשות ערעור (רע"ב 1346/05 תובה נ' מ"י (טרם פורסם); רע"ב 9011/02 גולדנברג נ' מ"י (לא פורסם)). הלכה פסוקה היא כי בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת ועדת השחרורים אלא בוחן הוא את סבירות החלטתה (רע"ב 3703/03 ברודי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם); רע"ב 1695/00 קלופוט נ' ועדת השחרורים (לא פורסם); רע"ב 1006/97 אבו-סבור נ' מ"י (לא פורסם)). כך נהג בית המשפט קמא ובדין לא התערב בהחלטת הועדה אשר הביאה בחשבון את כל השיקולים. לפני הועדה הונחו חוות דעת עדכניות של הועדה לגילוי עריות ושל מב"ן והיא החליטה להעדיפם על פני חוות הדעת הפרטיות שהוגשו. בית המשפט קמא אף הוסיף כי אפילו היה מפעיל הוא את שיקול דעתו לא היה מגיע לתוצאה אחרת. יש לזכור כי מלבד הנתונים העדכניים המלמדים על מסוכנות המבקש ניתן ללמוד על מסוכנותו גם מתוך חומרת העבירות בהן הורשע (רע"ב 694/97 הדי נ' ועדת השחרורים (לא פורסם); רע"ב 1254/05 פלוני נ' מ"י (טרם פורסם)). התוצאה המתבקשת היא כי אין מקום למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

           הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, ‏ג' תמוז, תשס"ה  (10.7.2005).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   עע התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: